פרשייה זו מופיעה בראש קובץ החוקים אשר נתן ה' בהר סיני, והיא בעלת משמעות במסורת ובתפילה היהודית. בפסוק 4 מופיעה תופעה מתחום נוסח המקרא: האותיות ע' במילה "שמט" וד' במילה "אחד" מודגשות בגודלן ומכונות "אותיות רבתי". שתי האותיות יוצרות את המילה "עד", וכעזרתה מעיד האדם בקריאת שמע על אחדות האל. החוק מצווה על העם לאהוב את האל. סיבה נוספת היא להימנע מן הצירוף "ה' אחר" במקום "ה' אחד", בשל הדמיון בין האות ר' לד'.
ההכרזה בפסוק 4 מצווה על בני ישראל לעבוד את ה', אף על פי שעמים אחרים עובדים עצמים שונים כאלים. בני ישראל מצטווים לאהוב את האל ולהצהיר על נאמנותם לאל. השורש אה"ב מציין נאמנות בחוזים בין מלכים, לדוגמה בחוזה הנתינים של אסרחדון, מלך אשור.
הפרשייה מצווה על העם לזכור את הדברים האלה, כלומר את החוקים והמשפטים בספר דברים בכל זמן ובכל מקום, ולכתוב אותם לסימן על ידך ולטוטפות בין עיניך ובשעריך. בהלכה הובנו ההוראות במשמען ונקבעו הלכות הנחת תפילין של ראש ויד וקביעת מזוזה. התפילין הן קופסיות עור קטנות ובתוכן יריעת קלף. שכתובות עליהן הפרשיות הבאות: "קדש לי כל בכור" (שמות יג, 10-1), "והיה כי יביאך" (שמות יג, 16-11), קריאת "שמע" (דברים ו, 9-5), "והיה אם שמע" (דברים יא, 21-13).