תקציר בראשית פרק לח

בראשית לח: סיפור יהודה ותמר

חלוקת הפרק:

• פס' א'-ה': נישואי יהודה לבת שוע ובניו
• פס' ו'-י"א: מותם של בני יהודה ושילוחה של תמר לבית אביה
• פס' י"ב-כ"ג: יהודה הולך לגזוז את הצאן, תמר מתחפשת לקדשה
• פס' כ"ד-ל': יהודה מגלה את אחריותו על הריונה של תמר ולידתם של פרץ וזרח

הסיפור מתאר את ירידתו של יהודה מאת אחיו ואת נישואיו לאישה כנענית, בתו של שוע. במעשה זה עובר יהודה על האיסור להתחתן עם בנות העם הכנעני. שלושה בנים נולדו ליהודה ולאשתו הכנענית: ער, אונן ושלה. פירוש השם ער הוא דו-משמעי: מצד אחד "ער" פירושו חי (כיוון שהמוות נתפס כשינה), ומצד שני פירוש השם הוא ערירי נושא חרפה או רע. הבן השני, אונן, נקרא כך מלשון "און" - כוח או חטא, רשע. יהודה מאבד את העניין במשפחתו. אמנם הוא זה שהעניק את השם לבנו הראשון "ער", אך אשתו העניקה את השם לבנו השני "אונן". שמות הילדים רומִזּים על עתידם ועל התפתחות הסיפור. השם "אונן" הוא דו-משמעי: כוח ואבל; שם זה רומז על סירובו לייבם את תמר ועל הריגתו על ידי האל. בזמן לידתו של הבן השלישי שלה, יהודה לא נוכח בלידה אלא נמצא במקום ששמו כזיב. השם "כזיב" מסביר את השם "שלה"; השורש כז"ב נרדף לשורש של"ה, ושם בנו השלישי של יהודה "שלה" רומז על הכזב (השקר) שעתיד יהודה לשקר לתמר כאשר יבטיח לה להתחתן עם בנו השלישי.

ער התחתן עם תמר. אך האל המית אותו, מפני שהיה רע בעיניו. יהודה דורש מבנו אונן לקחת את תמר, כפי שקובע חוק הייבום בספר דברים כה, 5-7. חוק הייבום קובע שאם גבר נשוי מת חשוך ילדים, על אחיו החי לשאת את אשת אחיו המת, ולבן אשר ייוולד יקראו על שם האח המת. ביסוד החוק משתקפת האמונה כי המוות אינו מבטל את קיום הפרט, ובהנצחת השם של המת ניתן לאפשר לו מגע עם העולם הזה. אונן, בנו השני של יהודה, ידע כי הבן שעתיד להיוולד לו ולתמר אשת אחיו המת לא ייקרא על שמו, לכן הוא משחית את זֶרעו ארצה, כדי לא לייבם את תמר, ועל כך ה' מעניש אותו. עונשו של אונן נקבע על פי עקרון מידה כנגד מידה. הוא מונע זרע מאחיו, ולפיכך ימות ללא זרע.

יהודה מבקש מתמר לחזור אל בית אביה ולהמתין "עד יגדל שלה בני". למעשה יהודה לא התכוון לתת את בנו השלישי שלה לתמר, כפי שקובע חוק הייבום מחשש לחיי בנו. שלה, השלישי של יהודה, גדל ותמר מחליטה לפעול בערמה. מפני שהיא יודעת כי יהודה אינו מתכוון לתת לה את בנו השלישי. תמר מסירה את בגדי אלמנותה, מתעטפת בצעיף ויושבת בפרשת דרכים המובילה אל העיר תמנה. במעשה זה מתחזה תמר לזונה, וכאשר יהודה עובר במקום הוא לא מזהה את כלתו ונופל במלכודת שלה. יהודה מוכן לשלם לה את שכרה "גדי עיזים" מאוחר יותר, והיא מבקשת ממנו את חפציו האישיים ואת סימני זהותו: המטה, החותמת והפתילים. יהודה שולח את חירה עבדו לתת לה את שכרה ולקחת בחזרה את חפציו, אך תמר נעלמה.

תמר נתעברה מיהודה, וכאשר שמע זאת יהודה ציווה להרוג אותה, מפני שלא המתינה לנישואין עם שלה. תמר שלחה את המטה, החותמת והפתילים כהוכחה לכך שיהודה הוא האב. בזמן הלידה היא מגלה "והנה תאומים כבטנה". המילה "הנה" רומזת על ההפתעה הגמורה. בזמן הלידה קושרת המיילדת על ידו של הבן הבכור חוט שני "לאמור זה יצא ראשונה". אך מי שהוציא יד, משיב לפתע את ידו אל בטן אימו, כאילו אחיו משך אותו פנימה, "והנה יצא אחיו" - הפתעה על גבי הפתעה. הבן הבכור נקרא "פרץ", מפני שפרץ קודם לבן הראשון: "מה פרצת עליך פרץ". הבן השני נקרא זרח על שום זריחת השני. מעשה לידת התאומים פרץ וזרח מזכיר את סיפור לידת התאומים יעקב ועשו בבראשית כה, 26-21. בשני הסיפורים מוּפיע הביטוי "והנה ת(א)ומים בבטנה", אך בעוד יעקב רק אחז בעקב אחיו עשו, וזכה בבכורה רק לאחר שאחיו עשו מכר לו אותה בעבור נזיד עדשים, הרי פרץ פרץ לפני אחיו וזכה בבכורה בהתאם לרצון האל. סיפור יהודה ותמר קוטע את רצף סיפור יוסף ומעורר בעיה מבחינה כרונולוגית. סיפור יוסף מירידתו למצרים ועד ירידת משפחת יעקב למצרים התרחש במשך עשרים ושתיים שנה: יוסף הורד מצרימה בגיל שבע-עשרה (בראשית לז, 2), ניצב בפני פרעה בגיל שלושים (בראשית מא, 46), אז עברו שבע שנות שובע ואחריהן שבע שנות רעב. יוסף הזמין את יעקב לרדת מצרימה כאשר נותרו עוד חמש שנות רעב (בראשית מה, 11). הקושי הוא: כיצד ייתכן כי כל המאורעות בסיפור והודה ותמר, במהלכו התרחשו אירועים רבים ביניהם מוּת בני יהודה שכבר הגיעו לגיל נישואין ולידת פרץ וזרח, התרחשו במשך עשרים ושתיים שנה בלבד? נראה כי הסיפור שולב בכוונה בין סיפור מכירת יוסף למצרים לבין קורותיו בבית פוטיפר כדי לתאר את מעלותיו של יוסף מול יהודה.