אלוהים ציווה על אברם לעזוב את משפחתו ואת מקום מגוריו וללכת לארץ חדשה, אל עבר הלא נודע. כשאברם יוצא לדרך החדשה, יש בכך לא רק התחלת חיים חדשים אלא זו התחלתה של תקופה חדשה בהיסטוריה. אמונתו המוחלטת ומסירותו של אברם לה' יהפכו בהמשך לדת חדשה: אמונה באל אחד.
אלוהים דורש מאברם לעזוב את כל מה שהכיר עד כה: משפחה, בית וארץ וללכת לארץ חדשה. בתמורה לכך, אלוהים יברך את אברם ויהפוך אותו מאדם פרטי לאב של עם. יש לשים לב לכך שתיאור מקום היעד מעורפל ביותר, האל אינו מציין את שמה של הארץ! התיאור מנוגד לתיאור היציאה אשר מוגדר היטב ומחולק לחלקים: ארץ- עיר- בית. ההבדל בין התיאורים מדגיש את הקושי בקיום הצו האלוהי היות ואברם יודע מה עליו לעזוב אך אינו יודע מה יקבל בתמורה.
א. קושי בביטוי "לך לך": המילה "לך" השנייה נראית מיותרת, שהרי ניתן להבין את הפס' גם בלעדיה, ולכן נשאלת השאלה- מהו תפקידה?
• המילה "לך" מציינת בפס' הבטחה לגמול טוב (כדברי רש"י: "לך לך- להנאתך ולטובתך") או משמעות של פתיחה בחיים חדשים, הליכה בדרך אישית ומיוחדת לאדם המדובר (כדברי קאסוטו: "אתה לבדך או רק עם מי שקשור אתך. לך בדרך שהיא רק שלך").
• למילה "לך" אין משמעות מיוחדת במשפט. לעיתים בעברית, אחרי פעלי הליכה, מופיעה ל' היחס בנטייה ("הלך לו", "הלכו להם") .
ב. קושי בביטוי "מארצך וממולדתך ומבית אביך": מדוע סדר היציאה מנוגד לסדר היציאה הטבעי? הרי אדם יוצא קודם מביתו, אחר כך מהעיר שבה נולד, ולבסוף מארצו.
ההדרגתיות כאן מראה שהאל מבין את הקשיים הגדולים שהציב בפניו, ורוצה להקל על צערו של אברם. הבשורה הקשה נמסרת בהדרגה, מהקל אל הכבד, כדי שאברם יוכל להסתגל אליה.
ג. קושי בכינוי "מולדתך" לעיר חרן, שבה אמנם אברם נמצא כעת, אך הוא לא נולד בה ולכן לא ברור מדוע היא מכונה כך.
ייתכן שמשום שאברם חי בעיר זו שנים רבות, היא נחשבה למקום הולדתו.
אלוהים מבטיח לאברם שיהפוך אותו לאדם מכובד ומפורסם ויהיה אב של עם גדול.
"ואעשך לגוי גדול"- צאצאיך יהפכו לעם גדול. מהבטחה זו ברור שהגשמתה תתקיים בעתיד הרחוק.
"ואברכך ואגדלה שמך"- אברך אותך ושמך יהיה מפורסם ומכובד. עשיית שם לאדם כלשהו ע"י האל נחשבת לברכה, וזאת בניגוד למצב בו אנשים רוצים לעשות לעצמם שם .
"והיה ברכה"- תהיה מבורך תמיד.
"ואברכה מברכיך ומקלליך אאור"- מי שיברך אותך- אני אברך אותו, ומי שיקלל אותך- אני אקלל אותו.
"ונברכו בך כל משפחות האדמה"- כל בני האדם יהיו מבורכים בזכותך. מכאן שוב עולה כי אברם ישפיע על ההיסטוריה האנושית כולה ולא רק על משפחתו.
• שורש מנחה ב.ר.כ- חוזר בהבטחה חמש פעמים ומתייחס גם לברכה האישית שיקבל אברם בזכות מילוי הצו האלוהי, וגם לברכה שתבורך כל האנושות בזכות אברם.
• ניתן לחלק את הברכות לשני חלקים: בחלק הראשון (פס' 2)- ברכות לאברם ולמשפחתו בלבד, בחלק השני (פס' 3)- ברכות לאנושות כולה. יש הסבורים שיש לחלק את הברכות לשבעה חלקים ויש בכך להעיד על שלמותן (7 מס' טיפולוגי): 1. ואעשך לגוי גדול, 2. ואברכך, 3. ואגדלה שמך, 4. והיה ברכה, 5. ואברכה מברכיך, 6. ומקלליך אאור, 7. ונברכו בך כל משפחות האדמה.
אברם מציית מיד, מבלי לשאול שאלות או להטיל ספק. כאן מתגלית האמונה המוחלטת של אברם בה'. חיזוק לאמונתו העזה ניתן לראות בגילו- הוא מסכים לצאת מיד לדרך, ללא היסוס בגיל 75.
אברם ומשפחתו מגיעים לכנען. כבר משמה של הארץ עולה כי יושב בה כעת העם הכנעני. לפיכך, שוב בברור שהבטחות ה' לאברם יתגשמו בעתיד הרחוק. יש בכתוב שני רמזים לכך: א. "והכנעני אז בארץ"- משום שהעם הכנעני יושב כעת בארץ, אי אפשר לתת את הארץ לאברם באופן מיידי, ב. "לזרעך אתן את הארץ הזאת"- הארץ אינה מובטחת לאברם, אלא לצאצאיו.
בהבטחה הראשונה שבפס' 3-1 לא מופיעה דחיית מתן הארץ לצאצאי אברם (דור הבנים). דחייה זו מופיעה לראשונה בפס' 7 ושוב ניכרת עוצמת אמונת אברם היות ומיד לאחר מכן הוא בונה מזבח לה'. מטרת בניית המזבח היא להודות לה' על שהתגלה אליו והבטיח את הארץ לצאצאיו.
פס' אלה מציגים את אברם כמאמין המושלם. הוא עומד בניסיון קשה, מתמסר באופן מוחלט לה', לא שואל שאלות ומיד מקיים את הצו האלוהי. ניתן לומר כי אמונתו של אברם היא מושלמת וכמעט על- אנושית.
בפס' אלה דמותו של אברם שונה לחלוטין מדמותו בפס' 9-1. אברם מוצג כאן כאדם ממוצע, בעל חולשות אנושיות ויש במעשיו פגמים מוסריים. בפס' מסופר שאברם ושרי אשתו ירדו למצרים בשל רעב שהיה בארץ. נשאלת השאלה: איך ייתכן שאדם שכל כך בטח באל והיה מוכן לעזוב את ביתו ומשפחתו וללכת אל הלא נודע, אינו בוטח כעת באל שיספק לו את מזונו?
אברם מביע חשש שיופייה של שרי יגרום למצרים לחשוק בה, וכשידעו שהיא נשואה, יהרגו אותו. לכן אברם מציע ששרי תציג עצמה כאחותו, ולא כאשתו, ואז המצרים לא יראו בו מכשול ולא יהרגו אותו.
המצרים אכן מתפעלים מיופייה של שרי והיא נלקחת לארמון פרעה. אברם, שנחשב לאחיה, מקבל טובות הנאה מלקיחת שרי: "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים" (פס' 16).
אלוהים מתערב ומפסיק את חילול כבודה של שרי. אלוהים מכה את פרעה במכות קשות וכך מתגלה התרמית. לא ברור כיצד פרעה קישר בין המכות שקיבל מה' לבין תרמית אברם ושרי, אך מפס' 19-18 ברור שהוא כועס מאד כשגילה את האמת. מתגובת פרעה עולה כי חששו של אברם לא היה מוצדק היות ופרעה מתגלה כאדם מוסרי, שאינו לוקח אישה נשואה. בנוסף, מלבד לצוות עליהם לעזוב את מצרים, הוא אינו פוגע באברם או בשרי ואף משאיר בידם את המתנות שקיבלו.
א. יש הסבורים שהסופר גינה את אברם על מעשיו. ניתן לבסס טענה זו על הנקודות הבאות:
הסופר בחר לשים בפי אברם דברים שמציגים אותו באור אירוני ומדגישים את אשמתו. לדוגמא, כאשר אברם מבקש משרי להתחזות הוא אומר לה בפס' 13: "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך", ואחר כך, כאשר מתוארות טובות ההנאה שקיבל מפרעה נאמר בפס' 16: "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר...". כלומר הסופר יצר קשר בין "ייטב לי" לבין "היטיב" וניתן לראות בכך ביקורת על אברם, שהרי הוטב לאברם מאד בזמן שכבודה של אשתו חולל בידי גברים זרים...
ייתכן שהסופר מציג את שתיקת אברם בעת הויכוח עם פרעה כדי לרמוז שאברם חש שפרעה צודק.
הסופר מציג את פרעה כדמות מוסרית חיובית המנוגדת לדמותו של אברם.
ב. יש הסבורים שהסופר מצדיק את מעשיו של אברם. ניתן לבסס טענה זו על הנקודות הבאות:
הסופר מדגיש את המצב הקשה שהיה בכנען- הוא חוזר פעמיים על המילה "רעב".
הסופר מציג את אברם כבעל תושייה, כאדם היודע להציל עצמו ממצבים מסוכנים.
הסופר מדגיש שאברם עמד בפני סכנת מוות. כביכול התחבולה בה נקט אברם הייתה הכרחית, ובמצבים קיצוניים מותר לנקוט בצעדים קיצוניים.
חז"ל סבורים שבסיפור זה בא לידי ביטוי עיקרון סיפורי, שבאמצעותו ניתן לראות שהסיפור רומז לעתיד האומה. עיקרון זה מכונה: "מעשה אבות- סימן לבנים", כלומר המעשים שעושים אבות האומה הם סימן ורמז למעשים דומים שיעשו צאצאיהם , עם ישראל. עיקרון זה עולה מהשוואת סיפור אברם ושרי במצרים לסיפור בני ישראל במצרים:
1. אברם יורד למצרים בגלל הרעב וגם בני יעקב יורדים למצרים בגלל רעב .
2. ה' מביא על פרעה "נגעים גדולים" בשל לקיחת שרי (פס' 17), וכך גם ה' מביא "נגעים" על פרעה ועל מצרים , משום שלקחו את בני ישראל לעבדים.
3. אברם בבראשית י"ב מביע חשש שהמצרים יהרגו אותו (פס' 12) וכך גם בני ישראל במצרים עמדו בפני סכנת הכחדה, משום שמלך מצרים רצה להרגם .
4. אברם מקבל מתנות מפרעה (פס' 16) וגם בני ישראל יוצאים ממצרים ברכוש גדול . בשני המקרים הרכוש הושג במרמה.
5. פרעה מגרש את אברם במילים "קח ולך" (פס' 19). בני ישראל מגורשים ממצרים בלשון דומה- "קחו כאשר דיברתם ולכו" (שמות י"ב 32).
כשאברם ושרי ירדו למצרים שרי הייתה בת 65 לפחות . בשל גילה המתקדם, לא ברורה ההתלהבות מיופייה של שרי.
א. על פי הפרשנות המסורתית, שרי אכן הייתה יפה במיוחד, ויופייה לא נפגע בנדודים הארוכים שעברו.
ב. על פי המחקר המודרני, במקור סיפור זה (בראשית י"ב 20-10) היה סיפור עצמאי, כלומר סיפור שאינו חלק מרצף סיפורים. לפיכך מחבר הפרק לא יכול היה לדעת שבסיפור הקודם, בבראשית י"ב 9-1, מוצגים אברם ושרי כאנשים זקנים. כוונת המחבר הייתה להציג את שרי כאישה צעירה ויפה, שכל הרואה אותה- חושק בה.
א. אברם: מוצג בפס' 20-10 בשיא חולשתו המוסרית. הוא משקר, מפקיר את אשתו לגברים אחרים ואף מתעשר על חשבונה. זוהי דמות מנוגדת לחלוטין לדמות המוצגת בפס' 9-1. יש הסבורים שהניגוד בדמותו של אברם בשני הסיפורים הוא מכוון ומטרתו להציג את אברם כאנושי, כאדם רגיל שאינו מרומם מאחרים. הוא מוצג גם כמאמין המושלם וגם כפחדן וקטן אמונה.
ב. פרעה: מוצג כדמות מוסרית חיובית. הוא מעניק מתנות, כועס כשמגלה שרימו אותו, אינו פוגע באברם למרות ששיקר לו ואף אינו לוקח בחזרה את המתנות שהעניק לאברם.
ג. שרי: הסופר לא מוסר כלל פרטים על רגשות שרי. אנו לא יודעים מה דעתה על הצעת אברם וכיצד הרגישה כשנלקחה לארמון פרעה. ניתן לומר כי הסופר לא ציין זאת משום ששרי הסכימה לתרמית בעלה, אך ניתן גם לומר שזה נובע ממעמדה הנחות של האישה בחברה המקראית ובשל כך אין התייחסות לרגשותיה ולמחשבותיה.
ד. אלוהים: מתערב בנקודת זמן מאוחרת בסיפור . הוא לא מופיע בעת ירידת אברם למצרים כדי להרגיע את חששותיו בנוגע למזון. הוא לא מונע את לקיחת שרי ע"י המצרים ומופיע רק לאחר לקיחתה לארמון פרעה. כמו כן, לא ברור מדוע הוא מעניש את פרעה, שהרי הוא רומה וחטא בלקיחת אשת איש ללא ידיעתו? הסופר לא מסביר מדוע האל פעל בשלב כה מאוחר, אך ברור מהסיפור שהאל זוכר את הבטחתו לאברם ופועל מייד כשיש סיכון להתגשמותה של הבטחה זו.
בספר בראשית יש עוד שני סיפורים בהם מסופר על אחד מאבות האומה המגיע לארץ זרה ואומר על אשתו שהיא אחותו . בין הסיפורים יש מספר נקודות דמיון:
א. אבי האומה ואשתו גרים באופן זמני בארץ אחרת .
ב. אבי האומה משקר לאנשי המקום ומציג את אשתו כאחותו .
ג. המלך מגלה את התרמית ונוזף באברם .
נשאלת השאלה- מדוע קיימים שלושה סיפורים כה דומים?
על פי חקר המקרא, מדובר בשלוש גרסאות שנכתבו בזמנים שונים, וכל גרסה באה לתקן את קודמתה. הראשונה הייתה בבראשית י"ב, אך התנהגותו של אברם והופעתו המאוחרת של אלוהים בסיפור גרמו לסופר אחר לכתוב סיפור שבו אברם ואלוהים מוצגים בצורה מחמיאה יותר. לאחר מכן כתב סופר שלישי גרסה נוספת, בה תיקן בעיות נוספות.