הבטחת ה' לשרה התממשה: "וַה' פָּקַד (זכר) אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר... וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו (בזקנתו), לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹקִים". שרה בת 90 ואברהם בן 100 בעת לידת יצחק (5). אברהם מל את יצחק בגיל 8 ימים כנדרש בפרק י"ז 12.
השם "יצחק" נקבע כבר ע"י ה' בפרק י"ז 19 בגלל שאברהם צחק בליבו. גם ב-י"ח 12 שרה צחקה בקרבה על בשורת הולדת בנה. צחוקם הביע ייאוש ומבוכה מלידה בגיל זקן.
לאחר קיום ההבטחה, שרה מעניקה משמעות נוספת לשם בנה: "צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹקִים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי" (6) = כל מי שישמע על נס הולדת בנה ישמח ויתפלא: "מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה: כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו ?" (7) מי יכול היה לתאר שעקרה נס כזה ? שאלה רטורית המביעה פליאה והערכה על הנס הגדול וקיום הבטחת ה'.
לאחר שיצחק גדל "וַיִּגָּמַל" מהנקה – נערך לכבוד העניין משתה גדול.
שרה רואה את ישמעאל "מְצַחֵק" ודורשת את גירוש ישמעאל ואמו הגר.
בפס' 6 הפועל "יִצְחַק" = צחוק של אושר ושמחה על שיצחק נולד לה בגיל 90. בפס' 9 הפועל "מְצַחֵק" = צחוק של לעג. ישמעאל מלגלג על אברהם ושרה הזקנים על הולדת יצחק; או מלגלג על יצחק, על המשתה הגדול שעשו לרגל היגמלו.
שרה דורשת: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ" בנימוק: "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק".
לפי חוק חמורבי 170: "איש כי אשתו הראשונה תלד לו בנים, אם אמר האב לבני שפחה זו במשך חייו: 'בני הם' – ואף פקד אותם (הזכיר אותם בצוואתו) עם בני האישה הראשונה; לאחר מות האב, בני האישה הראשונה ובני השפחה יחלקו באופן שווה את כל אשר בנחלת אביהם..." ב-171 נאמר: "ואם האב לא יאמר בימי חייו לבני השפחה: 'בני אתם' – לאחר מות האב, בני האמה לא יחלקו עם בני הגבירה – האמה ובניה ישתחררו לחופשי".
האב רשאי לשלול מבן האמה את זכויות הירושה (כנראה ע"י גירוש), ואם לא יגורש – ישתתף בן האמה בחלוקת ירושת האב. מכאן – שרה אינה מעוניינת שישמעאל יתחלק עם יצחק בירושת אברהם. אולי היא חוששת מישמעאל כי: "יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (ט"ז 12)
שרה מכנה את הגר וישמעאל "בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת" – כהבעת סלידה מהם, וזלזול ובוז כלפיהם.
"וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ" – אברהם כועס על דרישת שרה.
ט"ז – אברהם פאסיבי, מנוכר ואטום להגר שהרתה לו. הוא מרשה לשרה לעשות כטוב
בעיניה, ואינו מוכיח אותה כשהיא מענה את הגר.
כ"א – אברהם כועס על דרישת שרה לגרש את הגר, ודבריה רעים בעיניו.
במילה "בְּנוֹ" (11) נרמזת סיבת כעסו על דרישת שרה: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ".
ב-ט"ז הגר היתה רק בהריון, לאברהם לא היה קשר רגשי לעובר שבבטנה.
ב-כ"א ישמעאל כבר גדול ולאברהם יש קשר רגשי ואבהי אליו, לכן כועס על דברי שרה (אינו כועס על עניין הגר).
"אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ :כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא".
תגובת ה' מתמיהה, כיצד ה' המייצג את החמלה והמוסר, מסכים עם הדרישה הבלתי מוסרית של שרה ? – הסיבה לכך: ה' מנתב את האירועים בהתאם לתכניותיו, ודרכי השגחת ה' ופעולותיו לא תמיד ברורות לאדם (ההיגיון האנושי מוגבל) שעלול לתת פרשנות מוטעית לפעולות ה'. אך ה' מתכנן את האירועים כך שבעתיד ישמעאל ויצחק יהיו שני לאומים נפרדים, כאשר ארץ כנען מובטחת רק ליצחק, שנבחר להמשיך את שושלת אברהם.
לכן, גירוש הגר וישמעאל ע"י אברהם או שרה אינו חטא – אלא חלק מהתכנית האלוקית.
ה' מבטיח שידאג לעתידו של ישמעאל: כיוון שהוא מזרע אברהם, הוא יהיה לעם: "לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא" – ה' מעניק לכל אחד מהם את חלקו בהתאם לייעודו.
אברהם מציית לרצון ה', הוא משלח את הגר וישמעאל למדבר ומצייד אותם במזון ובמים בגלל אהבתו אליהם – "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד—וַיְשַׁלְּחֶהָ..." – ריבוי פעלים מדגיש את הרצון לעזור להגר ככל יכולתו ובזריזות, ועושה הכל בעצמו.
אין מילות פרידה בין אברהם לבין ישמעאל או הגר, דבר המדגיש את המבוכה והרגשות הקשים של אברהם.
גירוש ישמעאל הוא הניסיון התשיעי לאברהם, ויש המכנים אותו "עקידת ישמעאל" כי הוא מכאיב וטראומטי לאברהם בשל גירוש בנו הבכור – כאילו זו היתה עקדה.
מעשה אברהם ודרישת ה' סותרים את חוק ירושת הבן הבכור בדברים כ"א 17-15: "...כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר, לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא, לוֹ: כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" – גם אם הבן הבכור הוא בן השנואה, עליו לקבל פי שניים מיתר אחיו.
בניגוד לחוק – ה' דורש שיצחק יהיה הבן הנבחר: "כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", למרות שהוא הצעיר.
הגר וישמעאל תועים במדבר באר שבע "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן-הַחֵמֶת..." – הגר מגיעה לידי ייאוש "וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם" (15), היא מתרחקת ממנו כ"מְטַחֲוֵי קֶשֶׁת" = במרחק טווח יריית חץ מקשת (רמז מטרים לעיסוקו ב"רֹבֶה קַשָּׁת" בעתיק כמוזכר בפס' 20) "כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד... וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" (16) – היא חשבה שלא ניתן להצילו ממות בצמא.
"כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת" (16) = מרחק/ טווח הפגיעה של חץ מקשת או של פגז הנורה מתותח. וכמטאפורה = מרחק בטוח מדבר כלשהוא.
הגר בייאושה, בטוחה במותו, במקום להישאר על ידו כמצופה מאם, היא יושבת מנגד, הרחק ממנו. בפסוק 16 נאמר שהיא נשאה קולה ובכתה – בפסוק 17 נאמר פעמיים: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר" – ה' נענה למצוקת ישמעאל ולא להגר. אולי כי גילתה חוסר ביטחון ואמונה בה'; או כי מצוקתה היא בגלל בנה – לכן ה' דואג קודם כל לנער, ובכך נענה גם למצוקת הגר שדאגה לבנה (מתקשר גם למשמעות שמו – ישמעאל).
ה' מודיע להגר שהוא ידאג לא רק לקיומו הפיזי בהווה, אלא גם לעתידו, ומבטיח לה (כפי שהבטיח לאברהם בפס' 13, וב-י"ז 20): "כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ" – מבנה יצא עם גדול.
"וַיְהִי אֱלֹקִים אֶת-הַנַּעַר"- ה' משגיח עליו ודואג לו, ובכל זאת רק ליצחק מובטחת ארץ כנען, ישמעאל נועד להיות נווד מדברי. הוא גדל, התיישב במדבר פארן, עסק ב"רֹבֶה קַשָּׁת" (=צייד). אימו משיאה אותו לאישה ממצריים, ארץ מוצאה.
1. בשני הסיפורים מופיעות אותן הדמויות: שרה, אברהם, הגר וישמעאל.
2. בשני הסיפורים רגשות שרה מניעים את העלילה: כלפי הגר (ט"ז), כלפי ישמעאל (כ"א).
3. בשני הסיפורים אברהם נענה לדרישת שרה: לענות את הגר (ט"ז) לגרש אותה ואת בנה (כ"א)
4. בשני הסיפורים הגר נאלצת לעזוב את בית אברהם: בורחת (ט"ז), מגורשת (כ"א)
5. בשני הסיפורים הגר תועה במדבר.
6. בשני הסיפורים מלאך ה' מתגלה להגר ליד הבאר.
7. ה' מבטיח להגר עתיד טוב לישמעאל.
8. שני הסיפורים אטיולוגיים:
ומסבירים מדוע הישמעאלים שוכנים במדבר, ומדוע יש מלחמה ועוינות המתמדת בין זרע
יצחק לבין זרע ישמעאל.
מהדמיון זה הסיקו חלק מהחוקרים ששני הסיפורים הם מקורות שונים לאותו האירוע שהעורך איחד ביניהם.
אך לדעת פרשנים מסורתיים בגלל ההבדלים הרבים בין הסיפורים, מדובר בשני אירועים נפרדים, ופרק כ"א הוא המשכו של פרק ט"ז לאחר כ- 16 שנה.
| ט"ז | כ"א | |
|---|---|---|
| 1 | הגר התגרתה בשרה "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ", לכן שרה מענה אותה והגר בורחת. | הגר פאסיבית, אינה אשמה, שרה מגרשת אותה בגלל ישמעאל ה"מְצַחֵק" |
| 2 | אברהם פאסיבי, מתיר לשרה לעשות כרצונה בהגר. | גירוש הגר ובנה, רע בעיני אברהם. |
| 3 | הגר נודדת במדבר, מגיעה לעין (מעיין) המים, ואח"כ המלאך מתגלה אליה. | הגר תועה במדבר, קודם מתגלה אליה המלאך, ורק אז מוצאת את באר המים. |
| 4 | הגר רואה את המלאך, שמנהל עמה דיאלוג. | הגר אינה רואה את המלאך, אלא שומעת את קולו מהשמיים, המבטיח את הצלת בנה. |
| 5 | בסיום- הגר חוזרת לבית אברהם. | בסיום- הגר וישמעאל עוזבים את בית אברהם לתמיד. |
זהו המשך הסיפור מפרק כ' – שם שהה אברהם עם שרה בגרר (עיר בנגב הדרומי, מדום-מערב לבאר-שבע). אבימלך כמעט לקח את שרה לאישה, אך בחלום ה' מצווה עליו להחזירה לאברהם בעלה. אבימלך נוזף באברהם שלא סיפר לו את האמת, ומעניק לו מתנות לאות פיוס ביניהם. בקטע זה מסופר על הברית שנכרתה בין אברהם לאבימלך.
"וַיְהִי, בָּעֵת הַהִוא" – נוסחת פתיחה המקשרת בין האירועים השונים.
בקשת אבימלך:
אבימלך ושר צבאו פִיכֹל מבקשים מאברהם לכרות עמם ברית.
הנימוק: "אֱלֹקִים עִמְּךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה עֹשֶׂה"
אבימלך מבקש להבטיח את הברית: "וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקִים הֵנָּה, אִם (שלא, בלשון שבועה) -תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי; כַּחֶסֶד אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמְּךָ, תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-גַּרְתָּה בָּהּ".
* אל תפר את הברית (מופיע בחוזים משפטיים במזרח הקדום)
* רמז / עקיצה שבעבר שיקר, כשאמר ששרה אחותו. אבימלך מזכיר את החסד שעשה בעבר
לאברהם, כנראה הכוונה לכך שנתן לו לגור בארצו (כ', 15).
* אברהם נשבע לקיים את הברית עם אבימלך: "אָנֹכִי, אִשָּׁבֵעַ".
* אך אברהם גם מתלונן "עַל-אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם, אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ"- עבדי אבימלך לא
הרשו לעבדי אברהם להשתמש בבאר שחפרו (אנשי אברהם).
"לֹא יָדַעְתִּי, מִי עָשָׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְגַם-אַתָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי--בִּלְתִּי (אלא רק) הַיּוֹם".
* אברהם מעניק מתנות לאבימלך אורחו לאות ידידות.
* אברהם ואבימלך כורתים ברית "וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם, בְּרִית"
* אברהם נותן לאבימלך שבע כבשות תמורת הבאר שחפר – מעשה שמסמל את התוקף החוקי
של בעלות אברהם על הבאר (כדי שלא תיגזל שוב בעתיד) "בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה, כִּי חָפַרְתִּי אֶת
הַבְּאֵר הַזֹּאת" (30).
* שניהם נשבעים ונותנים תוקף לברית "עַל-כֵּן, קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא--בְּאֵר שָׁבַע: כִּי שָׁם
נִשְׁבְּעוּ, שְׁנֵיהֶם" (31).
* על שם שבע הכבשות שנתן אברהם לאבימלך תמורת הבאר.
* על שם השבועה שנשבעו ביניהם.
אברהם וּפִיכֹל חוזרים "אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים", ואברהם גר בה "יָמִים רַבִּים".
לפי ביקורת המקרא לפנינו אנכרוניזם (= ייחוס דבר לתקופה שאינה מתאימה לו) – ונכתב כנראה בתקופת דוד ושלמה, ובטעות ייחס המחבר את הפלישתים לתקופת אברהם.
"וַיִּטַּע אֶשֶׁל, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיִּקְרָא-שָׁם--בְּשֵׁם ה', אֵל עוֹלָם" – נטיעת האשל מסמלת היאחזות בארץ, אברהם מקדש את המקום כשהוא מכריז על שם ה' במקום הזה כ"אֵל עוֹלָם".
להסביר את השם "באר-שבע", ולהסביר את ייסוד הפולחן שם (אטיולוגיה).
הסיפור בא להוכיח את התוקף החוקי לבעלות עם ישראל על הארץ (כאן על באר-שבע).