שרה מתה בגיל 127, בקריית ארבע שהיא חברון. "וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ". על פי חז"ל מות שרה בפרק זה קשור לעקידת יצחק מהפרק הקודם בקשר של סיבה ותוצאה: "'וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ' – מהיכן בא? מהר המוריה ומתה שרה מאותו הצער, לפיכך נסמכה עקדה ל"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה'" (בראשית רבה נ"ח ה'). לא שמענו על תגובת שרה לעקדה – לדעת חז"ל כשהיא שמעה על כך מתה מצער, לכן שתי הפרשיות סמוכות.
* מדברי חז"ל משתמע שיצחק בעת העקדה היה בן 37 [שרה ילדה בגיל 90 (127-90=37)], אך בסיפור העקדה הוא מכונה נער (לדעת ראב"ע יצחק היה בן 13).
* בעקדה נאמר שאברהם גר בבאר-שבע, ובפרק כ"ג בקריית ארבע.
מהסתייגויות אלה מסיקים ששני האירועים לא התרחשו בזה אחר זה וכנראה אין קשר ביניהם.
אברהם רוצה לרכוש חלקת קבר לקבור בה את שרה. כאן מתנהל מו"מ ארוך ומפורט על קניית מערת המכפלה. כידוע, התורה מצמצמת בפרטים ומציגה רק את מה שהכרחי.
החוקר יאיר זקוביץ' טוען שמגמת הסיפור פולמוסית (ויכוחים על זכותנו על הארץ) והוא משמש כעדות לעמים על זכות ישראל על ארצו. סיפור זה מוכיח שעם ישראל, אחרי יציאת מצרים, לא פלש לארצם של אחרים, אלא חזר לנחלת אבותיו. בפרקים הקודמים הבטיח ה' שוב ושוב את ארץ כנען לזרע אברהם. אברהם כאן מממש באופן מעשי הבטחות אלו באמצעות קניית השדה ואחוזת הקבר – ביטוי להתנחלותו בארץ כנען.
* אברהם שואף לשנות את מעמדו מגֵר חסר כול – לאזרח בעל אדמה בארץ ובעל זכויות.
* בהתאם לחוקי המזרח הקדום הוא קונה חלקים מהארץ שיהיו בבעלותו ובבעלות צאצאיו בעתיד כדת וכדין.
סירובם מבוסס על חוקי המזרח הקדום, לפיהם אסור למכור קרקעות לנכרים פן ישתלטו על האדמות, וברבות הזמן הם יהפכו למיעוט בארץ. מפס' 9-3 נראה שמכירת הקרקעות היתה צריכה אישור מנציגי העיר :אברהם פונה ל"בְּנֵי-חֵת" = ממכובדי המקום שישכנעו את עפרון למכור לו את חלקתו. 4-3 – אברהם פונה לבְּנֵי-חֵת: "גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם; תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי" – "גֵּר-וְתוֹשָׁב" = אדם זר היושב בתוך עם שאינו משתייך אליו. לגר לא היתה זכות בעלות על האדמה כשאר תושבי הקבע, לכן אברהם מבקש את אישורם לקנות באופן חוקי חלקת אדמה שתהיה בבעלותו ותשמש לו לאחוזת קבר.
* בפי אברהם = למכור / לקנות בכסף (4, 9, 13) באופן חוקי.
* בפי עפרון (11) = לתת מתנה – ללא תוקף חוקי.
"שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹקִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ--בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ, קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ; אִישׁ מִמֶּנּוּ, אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה (לא ימנע) מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ" – הם מתחמקים מלמכור לו את המקום, ומציעים לאברהם במקום זאת, לבחור מקום קבורה באחד מבתי הקברות שלהם. אברהם מכנה עצמו בפני בני חת "גֵּר-וְתוֹשָׁב" (4), והחתים מכנים אותו "נְשִׂיא אֱלֹקִים" (6). הסבר כל אחד מהכינויים, ומה הוא מבטא בפי כל אחד מהדוברים. אברהם מגדיר עצמו "גֵּר-וְתוֹשָׁב" – מציג בפניהם את מעמדו המשפטי, זר וחסר זכויות של תושב קבע, ולכן אינו יכול לקנות נחלה. אנשי חת מכנים אותו: "נְשִׂיא אֱלֹקִים" בניגוד לצניעות שהפגין אברהם הם מגזימים בכבודו, אך עדיין רומזים לו שהוא עדיין לא במעמד של אזרח, ולכן אינו רשאי לקנות נחלה.
ניבים וביטויים: "גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם" (4) = מי שבא לגור בארץ ולהתיישב בה קבע.
אברהם משתחווה "לְעַם-הָאָרֶץ, לִבְנֵי-חֵת" (למכובדי העם) על נכונותם לתת לו במתנה אחוזת קבר, אך מדגיש שיסכים רק לקנות מהם את מערת המכפלה תמורת כסף ובמחיר מלא ("בְּכֶסֶף מָלֵא"), ומבקש מהם: "וּפִגְעוּ-לִי (הפצירו למעני) בְּעֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר וְיִתֶּן-לִי, אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ, אֲשֶׁר, בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ: בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי, בְּתוֹכְכֶם--לַאֲחֻזַּת-קָבֶר" (9).
קבלת הקבר במתנה אינה מעניקה תוקף חוקי לבעלות על המקום, ואנשי חת היו עלולים להתחרט ולדרוש חזרה את החלקה. באמצעות הקניה אברהם מבטיח את בעלותו החוקית ובעלות צאצאיו על המקום. בכך הוא גם מבסס את מעמדו בארץ כתושב קבע וכבעל קרקע בארץ, ולא כגר.
"עֶפְרוֹן יֹשֵׁב, בְּתוֹךְ בְּנֵי-חֵת" = מנכבדי המקום. הוא פונה לאברהם "בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת, לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ לֵאמֹר" = נציגי העדה, ואומר: 11- "לֹא-אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי--הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ; לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ, קְבֹר מֵתֶךָ"
אברהם שוב משתחווה ומודה למחווה של עפרון ואומר: "לוּ (הלוואי) שְׁמָעֵנִי" (13) – וחוזר שוב על בקשתו לקבל רק תמורת כסף את המערה.
עפרון נוקב במחיר השדה כניסוח שאלה רטורית: "אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא; וְאֶת-מֵתְךָ, קְבֹר" = אצל עשירים ונכבדים כמונו, איזו חשיבות יש לסכום כה קטן של 400 שקל כסף?
לכאורה, הצעת עפרון נדיבה מאוד – אך למעשה הוא נוקב במחיר גבוה במיוחד. בויקרא כ"ז 16 ערכו של שדה הוא 50 שקל כסף, כך גם דוד קנה את גורן ארוונה היבוסי ב- 50 שקל כסף (שמ"ב כ"ד 24).
מטרת עפרון – למנוע את המכירה, וייתכן כי נקב בסכום כה גבוה כדי לטרפד את העסקה, וקיווה שאברהם ישמע את המחיר, יתחרט ויוותר על בקשתו, אך הוא התבדה.
בניגוד לציפיית עפרון: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת--אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר". בתקופה העתיקה נהגו לשלם באמצעות מתכות יקרות ערך (זהב, נחושת) שערכן נמדד לפי משקלן, ולא באמצעות מטבע בעל ערך נקוב.
לאחר שאברהם העביר את הכסף, העסקה אושרה. הכתוב מפרט את פרטי הנכס: "הַשָּׂדֶה, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, וְכָל-הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, אֲשֶׁר בְּכָל-גְּבֻלוֹ סָבִיב"- קניינו של אברהם "לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת, בְּכֹל, בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ" – כעדים לעסקה. לאברהם חשוב שהעסקה תתבצע בפומבי, בפני עדים וקהל נציגות העיר (שניהלו כנראה את ענייני העיר) – כדי לתת תוקף משפטי מחייב לקניין הנכס גם בדורות הבאים.
לאחר קניית השדה והמערה כחוק, אברהם קובר את שרה במערת המכפלה. ושוב מדגיש פס' 20 את בעלותו של אברהם על המקום. החזרה על המילה "וַיָּקָם" (17, 20) מדגישה את הקניין.
א. ציון שם המוכר: עפרון החיתי (18-17)
ב. ציון סכום הכסף ששולם: 400 שקל כסף (16), מעניק לסיפור אמינות משפטית.
ג. נוכחות עדים בעת הקנייה: "לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת, בְּכֹל, בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ" (18) – מוכיח קנייה כחוק, בהתאם לכללי המשפט.
ד. הקמת מבנה קבוע המעיד על הבעלות (20): אברהם מקים את חלקת הקבר (שבו קבורים אבות ואמהות האומה).
* מרכיבים דומים מופיעים גם בסיפורי קניית נחלות בארץ, כגון: קניית גורן ארוונה היבוסי ע"י דוד (שמ"ב כ"ד 25-21), על פי המסורת היה ממוקם בהר המוריה, ושם בנה שלמה את בית-המקדש; או בסיפור קניית שומרון ע"י עומרי במל"א ט"ז 24.