סיכום בראשית פרק כז

בראשית כז – גניבת הברכה

פרק כ"ז הנו המשך ישיר לפרק כ"ה היות ובכ"ה יעקב קנה את הבכורה מאחיו וכעת משיג במרמה גם את הברכה מאביו המיועדת לבן הבכור. כך למעשה יעקב מקנה לעצמו באופן סופי את התואר "בכור" ואת מעמדו כראש המשפחה לאחר מות אביו.

פס' 5-1:

זוהי האקספוזיציה לסיפור אשר מספקת את הרקע הדרוש להבנתו. האקספוזיציה כוללת לרוב שלושה מרכיבים עיקריים:

1. הצגת הדמויות הראשיות בסיפור- בפרק כ"ה הדמויות המרכזיות הן יצחק, רבקה ועשו. יעקב לא נזכר בפס' אלה.
2. הצגת הרקע להתרחשות- יצחק זקן ועיוור.
3. סיבה להמשך הסיפור- יצחק רוצה לברך את בנו עשיו לפני מותו, או- רמז למה שיקרה בהמשך- רבקה שומעת את שיחת יצחק ועשיו ובהמשך תתערב לטובת יעקב.

פס' 17-6:

לאחר שרבקה שומעת שיצחק מתכוון לברך את עשיו היא פועלת למנוע זאת: היא קוראת ליעקב, מספרת לו את מה ששמעה ומשדלת אותו לשתף עמה פעולה במעשה המרמה. רצף הפעלים בפס' 17-13 מדגיש את נחישותה ואת המהירות בה היא נוקטת: "ותאמר...טתעש...ותיקח...ותלבש...ותיתן". יעקב משתף את אמו בחששותיו- אם יצחק ימשש אותו אז התרמית תתגלה (שהרי הוא חלק ואחיו שעיר). החשש שיעקב מעלה מעיד על הפגם המוסרי באישיותו שהרי הוא אינו נרתע מהמעשה עצמו ומההשלכות שלו (פגיעה בכבוד אביו, גניבת הברכה שמיועדת לאחיו) אלא הוא רק חושש שהתרמית תתגלה ואז יקולל במקום להיות מבורך. לפיכך, יעקב מרוכז כאן רק בעצמו. רבקה מרגיעה את יעקב ואומרת לו שהיא מוכנה לקחת את הקללה, אם תהייה, על עצמה.

יש דמיון בין שיחת רבקה ויעקב לשיחת יצחק ועשיו:

יצחק ועשיו (פס' 5-1) רבקה ויעקב (פס' 13-6) הסבר הדמיון
פניית ההורה לבן המועדף בני בני גם יצחק וגם רבקה משתמשים בכינוי "בני" לבנם האהוב.
בקשת ההורה מבנו שא נא כליך...וצא השדה וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים...ואוכלה לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך...ואכל כל הורה מבקש מבנו להביא בשר מתחום עיסוקו (ציד או רעיית צאן). בשני המקרים הבקשה מוצגת כעשיית רצון ההורה לצד דאגה לטובת הבן.
מטרת ההורה בבקשה שביקש שא נא כליך...וצא השדה וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים...ואוכלה לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך...ואכל כל הורה מבקש מבנו להביא בשר מתחום עיסוקו (ציד או רעיית צאן). בשני המקרים הבקשה מוצגת כעשיית רצון ההורה לצד דאגה לטובת הבן.
הסכמת הבן לבקשה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות בעבור אשר יברכך לפני מותו הורה מבקש מבנו להביא בשר מתחום עיסוקו (ציד או רעיית צאן). בשני המקרים הבקשה מוצגת כעשיית רצון ההורה לצד דאגה לטובת הבן.
מטרת ההורה בבקשה שביקש בעבור תברכך נפשי בטרם אמות בעבור אשר יברכך לפני מותו יצחק רוצה לברך את בנו עשיו לפני שימות. רבקה רוצה שיצחק יברך את יעקב ולא את עשיו. השימוש באותה לשון אך עם שינוי קל- מעיד על המטרה השונה של רבקה ויצחק.
הסכמת הבן לבקשה וילך עשו השדה לצוד ציד להביא וילך ויקח ויבא לאמו שני הבנים מסכימים לבקשת ההורה. עשיו מציית מיד, יעקב בתחילה מהסס אך לאחר מכן מסכים ומבצע.

מסקנות מהטבלה:

1. מצב היחסים במשפחה אינו תקין וזה בא לידי ביטוי בשני מובנים:

א. במערכת יחסים זוגית בריאה ותקינה, רבקה הייתה פונה לבעלה ומשתפת אותו ברצונותיה ומחשבותיה בנוגע לעניין הבכורה, הירושה. במקום זאת, רבקה מתעלמת מיצחק, מתכננת מזימות עם בנה ופוגעת בכבוד בעלה.
ב. במידה ויש חלוקה לצמדים בתוך משפחה, היינו מצפים שהקשר הצמדי הקרוב יהיה בין הבעל והאישה ובין אח לאחיו ולא בין הורה לילד אחד ובין ההורה השני לילד האחר.

2. הפער בין הצמדים במשפחה הנו עצום: בתוך כל צמד (יצחק- עשיו, רבקה- יעקב) ישנה הבנה, אהבה, קרבה ומטרה משותפת, אך בין שני הצמדים קיים ניגוד במטרה ואף בדרכי הפעולה (יצחק ועשיו גלויים וכנים ואילו רבקה ויעקב ערמומיים).

פס' 16-15:

המעורבות של רבקה אינה מוטלת בספק, היא היוזמת והמתכננת את מעשה המרמה לפרטי פרטים. היא מלבישה את יעקב בבגדי עשו היפים והחגיגיים (בגדיו שבבית אינם בגדי עבודתו). את חלקי הגוף החשופים היא מכסה בעורות עזים, כדי ליצור דמיון לשעירותו של עשו (למקרה שיצחק ירצה למשש את יעקב). נשאלת השאלה האם רבקה חשה נקיפות מצפון כלפי בנה הבכור? התשובה נרמזת בטקסט בכך שרבקה מכנה את עשו "בנה הגדול" ולא בנה הבכור ואת יעקב היא מכנה "בנה הקטן", כלומר מבחינתה, בתודעה שלה, עשו אינו הבכור, הוא פשוט הבן הגדול מבין השניים, זה שבמקרה נולד זמן מועט לפני יעקב (הרי מדובר בתאומים) ולכן הוא אינו זכאי אוטומטית לבכורה והיא אינה רכושו.

פס' 29-18:

הפס' מתארים את השיחה המתוחה בין יצחק ליעקב. לאורך כל השיחה, יצחק חושד שמי שמשוחח עמו אינו עשו. יצחק מפעיל את כל חושיו כדי לזהות מי עומד מולו: חוש השמיעה, המישוש, הריח והטעם.

החשדות של יצחק באים לידי ביטוי בפס' הבאים:

• בפס' 18 הוא שואל בצורה ישירה "מי אתה, בני?".
• בפס' 20 הוא שואל "מה זה מיהרת למצוא, בני? כלומר- איך זה שכבר הספקת לצוד ולבשל כל כך מהר?
• בפס' 21 הוא מבקש למשש את בנו ולאחר מכן מכריז בפס' 22: "הקול קול יעקב והידים ידי עשו". כלומר יצחק חש סתירה בין הקול שהוא שומע לבין מה שחש בידיו.
• בפס' 24, לאחר הכרזתו בפס' 22, הוא שואל שוב בצורה ישירה: "אתה זה בני עשו?"
• בפס' 26, גם לאחר שאכל מהמטעמים, הוא מבקש מבנו להתקרב אליו כדי שיוכל להריחו: "גשה נא ושקה לי, בני". כלומר שוב רוצה לוודא מי עומד מולו. בפס' 27, לאחר שהריח מיעקב את ריח השדה המוכר של עשיו, הוא מכריז "ריח בני כריח שדה".

שיחה זו משקפת לקורא את חוסר האונים של יצחק, שחושיו אמרו לו שני דברים סותרים (על פי חוש השמיעה- זהו יעקב אך על פי חוש המישוש, הריח והטעם- זהו עשו). כנגד חוסר האונים של יצחק, עולים מהשיחה קור הרוח וחוסר המוסריות של יעקב, ששיקר לאביו העיוור ללא כל ייסורי מצפון. בשום שלב בשיחה בינהם לא ניכרת חרטה מצד יעקב, אלא ההפך, הוא מגיב בסבלנות ובאריכות לשאלות ובקשות יצחק וחוזר שוב ושוב על כך שהוא עשיו.

פס' 29-28: ברכת הבכורה- "ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים. הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, אורריך ארור ומברכיך ברוך".

ברכה זו בסגנון שיר ויש בה תקבולות רבות:

הפסוק פירוש
ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ברכת שפע כלכלי: שאלוהים יעניק לך שפע במקורות המים ובתוצרת האדמה (דגן= חיטה, תירוש= יין). זוהי תקבולת משלימה היות והשורה השנייה בשיר משלימה את הנאמר בשורה הראשונה.
יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים ברכת שלטון על עמים. זוהי תקבולת נרדפת (יעבדוך= ישתחוו לך, עמים= לאומים).
הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ברכת שלטון על המשפחה: תהיה אדון (=גביר) לאחיך. זוהי תקבולת נרדפת.
אורריך ארור ומברכיך ברוך הלוואי ואויביך (מי שרוצה ברעתך) יקוללו ומברכיך (מי שרוצה בטובתך) יהיו מבורכים. זוהי תקבולת ניגודית.

הברכה אינה מתארת הצלחה בתחום עיסוקו של יעקב (רועה צאן) אלא שפע בחיים באופן כללי. הברכה גם אינה מתארת הצלחה בתחום עיסוקו של עשיו (צייד). ברכת השלטון על עמים אחרים ועל בני המשפחה היא ברכה אטיולוגית- היא מתארת את המצב הפוליטי ואת היחסים בעיקר בין ממלכת אדום (צאצאי עשיו) לבין ישראל. ישראל ואדום נלחמו זה בזה ויחסיהם היו מתוחים במשך מאות שנים, החל מימי דוד, שכבש את אדום.

פס' 40-30: שיחת יצחק ועשיו.

הקרבה בין יצחק לעשיו מתחזקת כתוצאה ממעשה המרמה של יעקב (שניהם נפלו קורבן) וגם תגובתם דומה: "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד (33), "ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד" (34). לשניהם מיד ברור מיהו זה שרימה אותם, ועשיו אף מבין כעת את משמעות איבוד בכורתו לאחר שמכר אותה ליעקב. עשיו מכריז: "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים: את בכורתי לקח, והנה עתה לקח ברכתי". בדבריו אלו יש מדרש שם נוסף לשם יעקב, והוא מלשון רמאות ("ויעקבני"= רימה אותי).

יחד עם זאת, עשיו מקווה שעדיין ניתן לתקן את המצב ומבקש מאביו לברך אותו. יצחק משיב לו שלא ניתן לתקן את המצב (37) שהרי כבר ברך את יעקב בשלטון על המשפחה ובשפע כלכלי, אז במה נותר לו לברך אותו? זוהי שאלה רטורית שמשמעה- לא נותרה לי ברכה עבורך. משיחה זו עולה חשיבותה של הברכה ומעמדה בתקופת המקרא. הברכה נתפסה כתיאור מדוייק של העתיד, כדבר שבוודאות עומד להתגשם. כמו כן, האמינו שלא ניתן לבטל ברכה לאחר שנאמרה, ולכן למרות שיצחק יודע שברך את האדם הלא נכון (לפי תפיסתו), הוא אינו יכול לבטלה.

עשיו בייאושו בוכה ומבקש שוב מאביו שיברך אותו- "הברכה אחת היא לך, אבי? ברכני גם אני, אבי". החזרה על הכינוי "אבי" ממחישה את חוסר האונים שלו ולבסוף יצחק מברכו (40-39) אך בברכה נחותה מזו שקיבל יעקב.

השוואה בין הברכות:

הברכה ליעקב הברכה לעשיו דמיון ושוני
ברכת שפע כלכלי ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל. שניהם מתברכים בשפע כלכלי, אך הברכה לעשיו אינה כוללת "דגן ותירוש" שהם גידולים של מתיישבי קבע. עשיו תלוי בברכה ובשפע המזדמנים מהטבע, לא בשפע הנובע מעבודת אדמה קבועה. כמו כן, בברכה ליעקב נזכר שם אלוהים ובברכה לעשיו שם אלוהים אינו מופיע, וזה מרמז על עוצמת ברכת יעקב שהרי האל עצמו ישגיח עליו וידאג שיהיה מבורך.
ברכת שלטון יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים. הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. ליעקב ניתנה ברכת שלטון הן על עמים אחרים והן על משפחתו. לעומתו עשיו מקולל: הוא יאלץ תמיד להיאבק על חייו ועל עצמאותו. הוא יהיה משועבד ליעקב ורק כאשר יתחזק וימרוד, ישתחרר משעבודו. זוהי ברכה אטיולוגית המתארת את השעבוד המתמשך של אדום לישראל (מימי דוד ועד לימי יהושפט ויורם, מלכי יהודה).
השפעת המבורך על סביבתו אורריך ארור ומברכיך ברוך יעקב מתברך בכך שסביבתו תושפע מקיומו (בדומה לאברהם- בראשית י"ב 3): מי שיברך אותו- יבורך בעצמו ומי שיקלל אותו- יקולל. עשיו אינו מתברך בברכה דומה.

פס' 46-41:

עשיו מחליט לנקום ביעקב. הוא יודע שאביו ימות בקרוב ומתכנן בסתר להרוג את יעקב מיד לאחר מות אביו- "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (41). רבקה מגלה את תוכניתו, מיידעת את יעקב ומתכננת תוכניות משלה. היא משכנעת את בעלה יצחק לשלוח את יעקב אל העיר חרן שבארם, למשפחת לבן אחיה, וזאת כדי שיעקב לא יישא אישה כנענית או חתית. בדבריה של רבקה ניכר חוסר רגישות למצוקת בנה עשיו וניכר כי איננה מבינה כמה עמוקה הפגיעה שחש עשיו.

כדי לשכנע את יצחק, רבקה שוב בוחרת לא לומר את האמת- היא לא מגלה לו שהיא רוצה לשלוח את יעקב משום שעשיו זומם לרצוח אותו אלא מעמידה פנים שהיא חוששת שיעקב ישא אישה כנענית והרי במשפחת האבות סלדו מהאוכלוסייה הכנענית והעדיפו לשאת נשים מתוך משפחתם ולכן רבקה יודעת שטיעון זה ישכנע את יצחק, במיוחד לאור העובדה שעשיו כן נשא נשים נוכריות והוריו סבלו מכך (בראשית כ"ו 35-34).